top of page

היי דרומה, היום השישי - East coast/West coast


נאמר ובדרככם לסיצ'יליה (אנא לא לכעוס, ככה מבטאים את שם האי באיטלקית) נפלה עליכם תרדמה וכשהתעוררתם לא ידעתם בדיוק לאיזה חלק של האי הגעתם. מה עושים?

גשו מיד לדוכן אוכל הרחוב הראשון שתראו והביטו ב-אראנצ'יני (Arancini), כדורי האורז הזהובים שודאי יופיעו בויטרינה. במידה שהכדורים מעוצבים כחרוט (אני מודע לאוקסימורון, זה כמו מאמיני הארץ השטוחה שנמצאים מסביב לכדור הארץ), אתם עדיין במזרח האי. הסיבה ברורה - האראנצ'יני החרוטים מעוצבים בדמות הר הגעש אטנה שעדיין מאיים על מזרח האי.

לעומת זאת בצד המערבי הם אכן כדורים, והסיבה לכך היא ששם זוכרים לטובה את התפוזים שהביאו המוּרים (Moops?) ששלטו באי ובדרום איטליה במשך כמה מאות שנים החל מהמאה ה-9 או הסוחרים הפורטוגלים במאה ה-15. הדעות חלוקות.

מובן שכל צד בסיצ'יליה נלחם על זכותו להכרה כמקור האראנצ'יני, במה הם אמורים להיות ממולאים ואפילו צורת ההגיה הנכונה - בזכר או בנקבה. מילון אוקספורד הלהיט את הרוחות אף יותר כשבחר את הצורה המזרחית כצורת ההגיה הנכונה לתיאור המאכל.

קרבות חוף מזרחי/חוף מערבי... מאיפה זה מוכר לי...

המעבורת מקלבריה לסיצ'יליה היתה מרגשת במיוחד עבורי כי זו היתה הפעם הראשונה שלי באי. התרגשתי אף יותר כשראיתי שעל אף שמדובר בשיט קצרצר מזנון המעבורת הגיש אראנצ'יני רכים ומלאים להתפקע - בצורת חרוט מזרחי, כמובן. איזו התחלה נהדרת!

הראשון מיני רבים בימים הקרובים.


*****

"המדונה של המכתב" (Madonna della Lettera) השומרת על מסינה (Messina)


עגינה קצרה במסינה והמשכנו ישירות לבירת סיצ'יליה, פלרמו (Palermo).

הדירה בה התאכסנו שכנה בחצר קטנטנה ונחבאת שבה נמצא גם Santamarina Bistrot, בר רגוע במיוחד שפעל עד השעות המאוחרות מאוד והיה תחנה קבועה לפני השנה. כל מקום לינה צריך לספק אחד כזה.

וליתר בטחון אמליץ למצוא מקום שצמוד ללשכת הבונים החופשיים המקומית. הרי אף אחד לא יעז להתעסק עם אחד הארגונים שמנהלים את העולם, נכון? וגם אם זה לא נכון, זה אף פעם לא מזיק.


ערב בנמל פלרמו ספק תמונות שקיעה מופלאות (מומלץ ללחוץ!) שלוו אותנו לשולחן הקרוב לארוחת הערב, הארוחה הראשונה בסיצ'יליה.

מן הידועות היא העובדה שטיבו של אוכל רחוב נמדד באורך התור המשתרך מחוץ למקום שמגיש אותו. 'Nni Franco U' Vastiddaru ("אצל פרנקו ה-Vastiddaru") הוא אחד ממוסדות אוכל הרחוב הידועים בסצינה הפלרמיטנית, גם אחרי מותו ב-2015 של המייסד פרנקו ולנטי (Valenti). מלבד שולחנות שמכסים את רוב שטחה של Piazza Marina, אין שום בעיה להסתדר גם דרך החלון הגדול בצד המסעדה, היכן שתמיד יחכו לפחות 10 אנשים - ולפחות כלב אחד, ועל כך תקבלו נקודות בונוס.

חכינו לא מעט עד שהושבנו, והניחוש שלי הוא שהיינו יכולים לשבת מוקדם הרבה יותר אם היינו אומרים שלאחד מאתנו קוראים "אנטוניו", אולי כי גם לבחור שמנהל את הענינים בחולצה הכחולה במרכז התמונה - קוראים אנטוניו, כמו לחצי מסיצ'יליה). אבל מאותו רגע דברים החלו לזוז מהר.

מפות נייר, מלצרים רצים - ממש רצים! - אל ומחוץ המטבח, תפריטים חסרי שימוש כי המלצרים הם אלה שיאמרו לכם מה עדיף להזמין, להקת רחוב אחראית על הפסקול, ילדים וכלבים. איזה כאוס נפלא!


הגענו בשביל אוכל הרחוב והתחלנו עם השלישיה הקלאסית:

אראנצ'יני קטנטנים (עגולים - אנחנו בפלרמו),

קרקרים מקמח חומוס (Panelle di Ceci), שלעתים קרובות מוגשים בתוך לחמניה - קונצפטואלית זה חומוס בפיתה,

וקרוקטים (Crocché).

אבל הדבר המרכזי שלשמו אנשים מתכנסים ומחכים לשלוחן ב-Piazza Marina הוא לחמניה קטנה דחוסה בטחול עגל בבישול ארוך-ארוך שבאיטלקית נקרא Milza, אבל בדיאלקט הסיצ'יליאני מקבל שם אחר לגמרי - Vastedda con Meusa (ומכאן שם המקום). איך אמורים לבטא את זה? התיאור הכי קרוב שאני יכול לחשוב עליו הוא מבטא פורטוגזי - אבל משוּך לאחור. אל תדאגו אם אתם לא מצליחים לדמיין אותו, זה רק אומר שכדאי שתגיעו לפלרמו כדי לשמוע בעצמכם.

מקורות התבשיל נמשכים עד ימי הביניים, אז הקהילה היהודית בפלרמו שלטה באטליזים בעיר, ובמקום תשלום - בהתאם לחוקי הכנסיה באותם זמנים - קבלו אישור לשמור את חלקי הפנים, החלקים הנחשבים פחות של הבקר. כדי לנצל עד כמה שאפשר את המצב הלחוץ, היהודים בשלו את הטחול (Meusa) ומכרו אותו לאצילים מחדש בתוך לחמניה (Vastedda). עם גירוש היהודים ב-1492 משטח ממלכת קסטיליה ואראגון שאז שלטה בדרום המגף ובסיצ'יליה גם כן, המשימה עברה לידיהם של קצבים נוצרים ש-"שדרגו" את המנה עם גבינה מגוררת אחרי שטבלו את הלחמניה בשומן חזיר. לא כשר במיוחד.

היום אפשר לבקש את הלחמניה "רווקה", כלומר רק עם תבשיל הטחול וסחיטת לימון, או אפילו יותר טוב "נשואה" - עם גבינת קצ'וקאבאלו (Caciocavallo) או ריקוטה. או גם וגם.

יחד עם בירה קרה מדובר בחטיף-מעדן לכל חובבי חלקי הפנים (כמוני).


מלבד המקומות המוסדרים (פחות או יותר) כמו 'Nni Franco U' Vastiddaru, אפשר למצוא את הלחמניות - רווקות או נשואות - גם בעגלות שצצות עם השקיעה במרכז פלרמו ושמות את ה-"רחוב" ב-"אוכל רחוב".


לא יכלנו לחכות ליום השני...


בפרקים הקודמים:

פוסטים קשורים

bottom of page