היי דרומה, היום החמישי - כלב. ים.
אחת הסיבות שאנחנו אוהבים מאוד להגיע לקלבריה היא שיש לנו זמן להתרועע עם קארי, נסיכת הבית. למעשה שני הצדדים נהנים מאוד מהאירוע: לנו יש הזדמנות להשתעשע איתה והיא מקבלת הצצה לחידושים בסצנה הקולינרית של בני האנוש שמגיעים לבקר אותה מדי פעם.
ללא קשר להפתעות שאנחנו מביאים איתנו מרומא או מכבדים אותה במה שמונח על צלחתנו, ביקור בחנות המוצרים לחיות המקומית מסבה הנאה בדיוק כמו ביקור בסופרמרקט. מעולם לא בקרתי בחנות כזאת מחוץ לאיטליה, אבל אני ממליץ מאוד לשפים להכנס מדי פעם לאחת כזאת כדי לספוג השראה. פרושוטו עם אורז, צ'יקוריה וספירולינה? טלה, אורז ותפוזים? עוף בהדרים וזרעי פשתן? כוונו אותי למסעדה מכוכבת המישלן שאפשר למצוא בה שילובים כאלה ואשמח לנסות את המנה ולכתוב את רשמיי מהמקום.
*****
אחר הצהריים – ועוד לפני שהגענו למנה העיקרית באותו יום – ו. ואני חזרנו לטקס הקיץ שלנו: לגימת מוּצוּנטה (Muzzunata) באחד משני בתי הקפה ההסטוריים ב-Lamezia Terme.
מוצונטה היא גרניטה מחלב שקדים שלרוב מוגשת עם בריוש רך, ולפחות בשנים האחרונות מאז הכרתי את ו. הקיץ לא מתחיל לפני המוצונטה הראשונה בבית הקפה של פדריקו. גם אם הטמפרטורות עוברות את קו 35 המעלות, הקיץ יכול לחכות עד שאטביע את הבריוש בקרח הקציפתי בטעם שקדים. למען האמת, אני לא מבין איך הקייצים שלי התנהלו לפני ש-ו. הכירה לי את הפלא הזה.
השנה הקיץ הגיע עבורנו בנסיבות משמחות מוקדם מהרגיל, כך שהפעם (וגם מכיון שאצל פדריקו יצאו לחופשה השנתית) החלטנו לעבור בערך 40 מטרים משם לבר המצוין השני – Bar Roma.
הרי לכם שתי תמונות שצולמו בדיוק מאותה נקודה ברחוב צמוד לבר:
הבדל של יום אחד בלבד, אבל ההבדל בין יום לפני החג הרחוב הראשי שומם לחלוטין, ויום אחרי החג שבו העיר הופכת למטרופולין (אנחנו עדיין מדברים על Lamezia Terme) עצום. יום אחד!
מכל פינה הגיעו עוד ועוד אנשים, קרובי משפחה קרובים ורחוקים ואיתם גם חברים, ו-Bar Roma הצליח להכיל את כולם ולהגיש את המוצונטות והגרניטות הכל כך נחוצות בחום הצורב של אמצע אוגוסט.
*****
זמן לאכול שוב.
באותו ערב צעדנו במשעול הזכרון של ו. ומשפחתה ובקרנו במסעדת החוף Lido delle Sirene ("חוף הסירנות") על החוף של ג'יצֵריה (Gizzeria). משפחת רוּסוֺ (Russo) מנהלת את המסידה, המלוון שמעליה ואת החוף באופן כללי (ובעונה) כבר עשרות שנים, ומשפחתה של ו. מכירה אותם בערך אותו זמן.
בדרך למסעדה פנינו בטעות לדרך חשוכה וסלולה חלקית שיתה כה צרה כך שלא יכלנו להסתובב חזרה. בכל איזור אחר באיטליה הטעות הזו עולה בדו"ח שתקבלו לתיבת הדואר חודש מאוחר יותר, אבל כאן הטעות נגמרה בדייר של אחד הבתים המבודדים אליהם הגענו שהופתע מכך שמישהו לא מוכר הגיע לאיזור ובחיוך התעקש ללוות אותנו על וֶסְפָּתו עד לכביש הראשי. יש יתרונות לעובדה שקלבריה היא No man's land.
הכניסה ל-Lido dele Sirene היא כניסה למנהרת זמן שבצידה השני יחכו לכם צבעים, ריהוט, מפות ואוירה ויצעקו עליכם "אייטיז!" במיתוג אחר היה אפשר לקרוא לזה "רטרו שיק", אבל אין כאן צורך במיתוג מחדש. זה מה שזה, וזה מהנה בדיוק כך.
בשל החג התפריט היה מאתגר, אבל אפשר לסמוך על לידו – זה גם שמו של הבעלים - שלא יסכן את שמו וינסה למכור משהו שנשכח במקרר וחייב להגמר. זה לא עובד פה ככה. כאן תקבלו רק את הדגה הטריה ביותר, ובכל צורה שתבחרו. העיקר שתהיו מרוצים.
לאורך השנים המשפחה של ו. מזמינה את אותן המנות במסעדה, והפעם לא היתה שונה.
מגשי מתכת גדולים של קלמרי מטוגן בבלילה פריכה ומניפה מרשימה של דגים ופירות ים: מולים, שרימפס, סלמון מעושן, אנשובי וסרדינים כבושים קלות, ועוד קצת קלמרי טרי. הכוכב כתמיד היה התמנון המעולה, שאת סוד הריכוך שלו לא הצלחתי לנחש, ולידו באלגנטיות ובנימוס סרב להסגיר.
באיזור המנות העיקריות החלטנו להתפצל: ו. ושאר המשפחה לקחו חצאי מנות - העיקר שתהיו מרוצים, כן? – משילוב קלאסי באופן כללי וקלאסיקה ד'קלאסיקה במשפחתה של ו. של ספגטי עם צדפות, ואני הפתעתי את עצמי עם ריזוטו דייגים מנוקד בשרימפס, צדפות מחוץ לקונכיתן ופטרוזיליה. נהדר.
מסביבנו היה אפשר לראות דגים שלמים זורמים לשולחנות, ולפני שעלו על הצלחות מלצרים לבושים מכנסיים שחורים מגוהצים וחולצות לבנות מכופתרות פִלְּטוּ אותם בתנועות חלקות לצד השולחן. עוד שריד לעידן שבו היה כבוד למקצוע המלצרות, ללקוח ולאוכל.
כדי להתכונן לנסיעה שלנו בהמשך השבוע לקחנו קנולי מלאים בקרם ריקוטה רך, ולצדם לקחנו מגוון מענין של ליקרים עשויים מפירות יער, פרחי גנציאנה ולימונצ'לו - הכול תוצרת בית, כמובן.
מרפסת המסעדה ממוקמת כעשרה מטרים מהחוף החולי של ג'יצריה. מעט מאוד אנשים עוברים בדרך הצרה בין המסעדה לחוף, מקרקשים את החצץ בנעליהם, והשאר שקט. זו רק המסעדה והלקוחות, והחוף והירח.
רק בסוף הארוחה ולפני שיצאנו מהמסעדה הבחנתי בתזכורת שמופיעה על בקבוקי המים ש-"איטליה" המקורית היתה קלבריה, אי שם לפני 3500 שנה לערך. הזמנים משתנים והמנהגים משתנים וימשיכו להשתנות, אבל יש דברים שלא ישתנו ועדיף שישארו תמיד כפי שהם. כמו Lido delle Sirene.
זאת לא היתה הארוחה הכי קרובה לים שלנו...
בפרקים הקודמים: