top of page

פעמיים אלפרדו



אחד מהשעשועים שלי עם אורחיי ברומא היה להושיב אותם מול תפריט הפסטות במסעדה רגילה לחלוטין ולשאול אותם אילו מנות הם לא מוצאים בו. מכיון שאורחיי חדים ואינטליגנטים הם תמיד הבחינו שבניגוד למסעדות איטלקיות בישראל או במקומות אחרים שאינם איטליה התפריט חסר שתי מנות "קלאסיות"? "רוזה" ואלפרדו, כמובן.

כשספרתי על ה-"רוזה" ל-ו. הנהדרת היא לא הצליחה להבין על מה אני מדבר. ליתר דיוק, היא חשבה שהיא לא מצליחה להבין את המילים שאני אומר. "מה זאת אומרת שמנת ועגבניות? למה שישימו שמנת בפסטה? ואתה מתכוון לשתי צלחות פסטה נפרדות? שמנת ועגבניות באותה צלחת?!"

למזלי כבר צברתי מספיק נקודות זכות אצל ו. הנהדרת כדי שהיא לא תזקוף את וריאנט הפסטה הישראלי הזה לחובתי. לצד זאת לא אכחיש שהתחיבתי (בקלות) שלעולם לא אכין את השילוב הזה.


ומה זה אלפרדו? שמנת ופטריות. קלאסיקה איטלקית, לא?

אז זהו, שלא. הו לא.

לאנג'לינה, אמו של אלפרדו די לליו (Di Lelio), היתה מסעדה באיזור פיאצה רוזה (Piazza Rosa) במרכז רומא, ובשנת 1906 עברו מושכות הניהול שלה לידיו. בשנת 1908 ילדה אשתו אינס את בנם הבכור ארמנדו, ואלפרדו תהה איזו מנה הוא יכין לאשתו האהובה ואם בנם על מנת לעזור לה להתאושש מהלידה.

בתפריט הרגיל של המסעדה נמצאה מנה שהיתה מורכבת מפטוצ'ינה, חמאה ופרמיג'אנו-רג'אנו. וזהו. מתכון עתיק שהופיע בספרי מתכונים כבר מהמאה ה-15 ולרוב לא יצא מגבולות הבית. אלפרדו לקח את המנה וחזק אותה. איך? הכפיל את כמות החמאה כמובן, Doppio burro באיטלקית – ויש הגורסים אף שלש אותה, כלומר Triplo burro. המנה החמאתית ודאי שעזרה לאינס להתאושש, ותפילתו של אלפרדו לסנטה אנה, הקדושה המגנה על היולדות הטריות, ודאי וודאי שעזרה.


ב-1910 נהרסה פיאצה רוזה כדי לפנות מקום למתחם הקניות הנאה גלריה קולונה (Galleria Colonna), היום גלריה אלברטו סורדי (Galleria Alberto Sordi), וב-1914 העביר אלפרדו את מסעדתו ל-Via della Scrofa ("רחוב החזירה") שקבל את שמו מתבליט בצורת חזירה על אחד מקירות הרחוב, שם זכה להצלחה כבירה.


אלפרדו קנה את עולמו אט אט כבר בתחילת שנות ה-20 כאשר המסעדה "הומלצה" בספר "באביט" ("Babbitt") מאת סינקלר לואיס (Lewis), כח עולה בספרות האמריקאית באותה תקופה ומאהב נרגש של רומא (שגם מצא בה את מותו ב-1951). באחת הסצינות מתאר לואיס כיצד גברת מק'קלווי (McKelvey), אחד מנשואי הערצתו של סוכן הנדל"ן הבינוני ג'ורג' פ. באביט, מתכננת את טיולה לרומא, וכשהוא מתענין בתוכניותיה שם מתוך רצון להפגין ידע:

"I suppose you see a lot of picture and music and curios and everything there?”

היא עונה לו דוקא:

“No, what I really go for is: there’s a little trattoria on the Via della Scrofa where you get the best fettucine in the world”

איזו עוד המלצה צריכה להגיע ממי שצפוי לקבל כמה שנים אחר כך את פרס נובל לספרות?

אבל הבום הגדול באמת הגיע כשלמסעדה הגיעו מרי פיקפורד ובעלה דאגלס פיירבנקס, הסופר-קאפל של אותה תקופה. השניים התלהבו מהמנה ואחרי שחזרו לארצות הברית ספרו עליה לחבריהם הסופרסטארס בפני עצמם. אלא שבארצות הברית "סתם" חמאה ופרמג'אנו-רג'אנו לא מספיקות, מה גם שבאותה תקופה יצוא הפרמג'אנו-רג'אנו לארצות הברית לא היה סדיר, ושם החליטו להוסיף למנה שמנת, דבר שלא ישמע באיטליה. ומכיון שבארצות הברית "סתם" שמנת לא מספיקה החליטו להוסיף לה נתחי עוף, ובהמשך גם שרימפס, אפונה וכיום אפשר למצוא גם את המנה המוזרה "סטייק אלפרדו". אבל מכיון שבישראל אי אפשר להוסיף נתחי עוף למנה שיש בה שמנת – למרות שזה עוף וזה בקר – המירו את נתחי העוף בפטריות.


אז יש "אלפרדו" בארצות הברית ויש "אלפרדו" בישראל, אבל מה קרה עם "אלפרדו" ברומא?

את המנה המקורית, כלומר חמאה ופרמיג'אנו-רג'אנו אפשר למצוא רק בשני מקומות.

בעיצומה של מלחמת העולם השניה אלפרדו החליט לפרוש וב-1943 מכר אותה על תכולתה ומוניטיניה לשניים ממלצריו: אובאלדו סלבטורי (Salvatori) וג'וזפה מוצטי (Mozzetti). השניים שמרו על השם - כי אלפרדו מנצח לא מחליפים - והמשיכו להפעיל אותה בהצלחה. היום נכדיהם של השניים, ורוניקה סלבטורי ומריו מוצטי, עדיין מנהלים אותה תחת השם "Alfredo alla Scrofa", לצורך הענין "אלפרדו המקורי".


ב-1950 התעצבן אלפרדו לגלות שמוצטי וסלבטורי מציגים את עצמם כ-"מלכי הפטוצ'ינה", כינוי ששמר לעצמו, והחליט לחזור לעסקים. יחד עם בנו ארמנדו, שזכה לכינוי המחיב אלפרדו 2 – ועם שפמיהם האיקוניים - פתחו השניים במרחק 5 דקות הליכה מ-"אלפרדו המקורי" את "אלפרדו האמיתי" והמשיכו לקבל אליהם את כל המי ומי וה-VIP של אותה תקופה שהגיעו כדי לטעום ממעשה ידיהם. מילולית. הם נהגו להאכיל אותם בידיהם. אח, הימים הנהדרים ההם...

ברבות הימים הצטרף לצוות הניהול הנכד – אלפרדו 3 כמובן - והיום מנהלות אותה האחות אינס ובתה קיארה קואומו (Cuomo).

אלפרדו 1, 2 ו-3


שני המקומות טוענים לבעלות על המתכון המקורי: אלה טוענים "הוא של סבא שלנו!", ואלה טוענים "נכון, אבל הוא מכר אותו לסבים שלנו!", ושניהם טוענים לבעלות על סט סכו"ם מוזהב אותו שלחו פיקפורד ופיירבנקס לאלפרדו בתודה על האירוח המצוין.

הסט מהמסעדה "המקורית" והסט מהמסעדה "האמיתית"


רגע.

בשנות ה-20 היתה רק מסעדת "אלפרדו" אחת. אתרי האינטרנט של שתי המסעדות כתוב שהשניים הגיעו לרומא במסגרת ירח הדבש שלהם, אבל על החריטה מ-"אלפרדו האמיתי" מצוין התאריך "יולי 1927", 7 שנים אחרי שהתחתנו (ו-9 שנים לפני שהתגרשו). ולא רק זה, אלא שלמרות כל התמונות על קירות המסעדה של כל הידוענים מכל העולם אין שום תמונה של השניים נהנים ממנת הפסטה. יותר מזה, אין שום תמונה שלהם ברומא בחודש יולי 1927! בכלל!

אולי אפשר לומר שצילומי פפאראצי לא היו מקובלים אז, אבל זה לא נכון והנה תמונה מביקורם בעיר ביוני 1926. כן, הם עושים מה שנראה שהם עושים. זה היה מקובל מאוד אז, ובאותו ביקור מתוקשר מאוד השניים אף פגשו את בניטו מוסוליני, שליט איטליה הפשיסטית.


לכל אחת מ-"אלפרדו המקורי" ו-"אלפרדו האמיתי" יש לקוחות נאמנים רק לאחת מהן, רובם לא איטלקים אלא תיירים שרודפים אחרי מיתוסים, והתמונות על קירותיהן מציגות אנשי קולנוע ומוזיקה, פוליטיקאים וספורטאים, משל היו שיפודיה.


בשתיהן גם ממשיך הטקס שבו מלצר עומד ליד השולחן ומערבב שוב ושוב, כמו מכונת גלידה אנושית, את הפסטה שבושלה במשך 30 שניות בדיוק! לתוך החמאה והפרמיג'אנו-רג'אנו עד שהשתיים תמסנה ותתמזגנה יחד למנה אחידה.

הנה אלפרדו 3, בקליפ מ-2013 שצולם על ידי נכדתו קיארה, מוכיח שלא משנה הגיל, העיקר פרק היד שנותר משוחרר.


גם אני רציתי לטעום את המיתוס ואחרי שכנועים רבים הצטרפה אלי ו. הנהדרת לביקור במנהרת הזמן שהיא "אלפרדו האמיתי". מה אומר? אפשר להרגיש את ההסטוריה נוטפת מהקירות: אלפרד היצ'קוק ואורסון וולס, סופיה לורן וסילבסטר סטאלון, האחים JFK ובובי קנדי, ניקסון ובוש, המלך חסין וארדואן שגם הוא טמן ידו בצלחת, רובם ככולם אוכלים מידיו של אלפרדו זה או אחר. ו. הנהדרת סרבה בתוקף להזמין את המנה לעצמה - "שאני אזמין פסטה עם חמאה ופרמיג'אנו-רג'אנו ב-18 אירו?!" - והמנה היא בדיוק התיאור הזה. המון חמאה, המון פרמיג'אנו-רג'אנו וטקס שלם של ערבוב המרכיבים ליד השולחן, שבסופו של דבר נותן... פטוצ'ינה עם המון חמאה והמון פרמיג'אנו-רג'אנו. לא פחות ולא יותר.


ואם בכל זאת תרצו את "אלפרדו המקורי" בבית – כאן אפשר לרכוש את "הרוטב המקורי" ב-15 אירו לצנצנת.


מיהו אלפרדו האמיתי? מה משני הסיפורים נכון? האם יש בכלל נכון?

כרגיל, כלום מזה לא משנה – למיתוס אין מחיר.



פוסטים קשורים

bottom of page