לא קרה, לא קורה, לא יקרה

(חשבון האינסטגרם של אייל שני)

(פורסם במקור במדור "אוכלים שותים" ב-Time Out Tel Aviv)

עודד טשסלי, מומחה לקולינריה של ארץ המגף שמתגורר ברומא, שאל כמה מקומיות מה דעתן על פיתת המריבה של אייל שני. את הקללות באיטלקית אין צורך לתרגם \\ טור אישי

לא אכלתי את ה-"פיתה בולונז" של אייל שני ואני לא מתכון לאכול אותה, ולא רק כי אני חי באיטליה.

אפשר להתיחס למנה "שמשגעת את המדינה", שמעולם לא היתה במצב נפשי יציב, בהקשר ישראלי לחלוטין, אבל אי אפשר שלא להתעלם מחלק משמעותי בה – החלק האיטלקי.

אז מה האיטלקים אומרים?

מבחינת האיטלקים אין דבר כזה "ספגטי בולונז" או בהגיה הנכונה "ספגטי בולוניֵזֶה." כלומר, ברור שיש כזה דבר, אבל אין לו קשר לאיטליה או לבולוניה. המנה שמכירים בבולוניה והכי קרובה למה שמכירים בעולם כפסטה יבשה עם בשר בקר טחון ברוטב עגבניות היא טליאטלה עם ראגו "בנוסח בולוניה." טליאטלה היא פסטה טריה והראגו מבוסס על סופריטו ותערובת של בשר עגל וחזיר. כאמור, אין קשר.

בפברואר 2019 דחק ראש עירית בולוניה וירג'יניו מרולה (Merola) בעוקביו לשלוח אליו תמונות של "ספגטי בולוניזה" מרחבי העולם וקרא לשילוב הזה "פייק ניוז":

בתגובה נשלחו אליו תמונות מהולנד ודנמרק, צ'כיה וגרמניה, צ'ילה וברזיל, וכמובן גם מארצות הברית. חייבות להיות תמונות מארצות הברית.

אי אפשר להאשים את מרולה בקבעון מחשבתי בכל מה שנוגע לאוכל. באוקטובר 2019 הוא הביע תמיכה במתאו צוּפּי (Zuppi), הבישוף של בולוניה, כשהאחרון המציא טורטליני במילוי עוף, לנוחות הקהילות בבולוניה שמנועות מלאכול חזיר. מרולה נכנס לעימות חזיתי עם פוליטיקאים מהימין שטענו למחיקת התרבות הקולינרית המכובדת של העיר וקבע שהתרבות העירונית בבולוניה היא "תרבות מכילה."

ומה האיטלקיות אומרות?

שאלתי את ו. הנהדרת לדעתה. ו. מגיעה במקור ממחוז קלבריה שבשפיץ המגף אבל מתגוררת ברומא כבר יותר מעשרים שנים ובעברה סיבובים ברחבי העולם והרפתקאות קולינריות משותפות כולל בסניף "המזנון" בוינה, כולל חיבה עמוקה ל-"הקוסם" ולסביח פרישמן. כמו את מרולה, גם אותה אי אפשר להאשים בקבעון מחשבתי. אה, היא אשתי.

התשובה המיידית היתה Ma vaffa…! (צריך תרגום?), כפי שהיה אפשר לשער ממי שגם אחרי עשרים שנה ברומא קופץ לה הדרום. אחרי שנרגעה מעט הסבירה שזו Un’americanata, יצור כלאיים שעטוף באמריקאיות – ולא מהצד הטוב שלה. אחרי שנרגעה עוד קצת וחשבה עוד יותר תארה את המתכון והרעיון כ-Pigre, עצלנים. דומה מאוד לאיך שמתן שרון תאר את מה שאייל שני עשה: "רוקן את הסיר לתוך פיתה."

את דעתה סכמה במשפט: "זה משהו שאיטלקי לעולם לא יאכל ולא ירצה לראות."

כדי לעלות דרגה ברמת האותנטיות שאלתי גם את דעתה של ס. הנפלאה, שחיה כל חייה בקלבריה – מלבד התקופה שלמדה בנפולי – כלומר כל חייה בדרום העמוק של איטליה. מלבד זאת היא חובבת גדולה של אוכל מצוין, הצטרפה אלינו כמה פעמים בנסיעות לישראל, התלהבה מהקונצפט של "בנדיקט", התענגה על השיפודים במסעדות מזרח ירושלים וכרם התימנים ומחכה שאכין שוב ערב חומוס ופיתות כשנגיע בפעם הבאה לביקור, כנראה לחג המולד. כלומר גם אותה אי אפשר להאשים בקבעון מחשבתי. אה, היא חמותי.

לא צריך להבין איטלקית כדי להבין מה היא חושבת על הרעיון. עיניה נפערו והתגלגלו מעלה עד שחששתי שהן תבלענה בתוך הגולגולת. Ma perchè?! Che imbarazzante! Che aberrante! ("אבל למה?!! איזו בושה! איזה אבסורד!"), אם זה היה רק הראגוּ, ניחא, אבל פסטה?!" עוד הזכירה שאחת המנות המפורסמות בקטנזארו (Catanzaro), בירת מחוז קלבריה, נקראת מוֺרצֶלּוֺ בפיתה (Morzello in pitta, או בדיאלקט ‘U morzeddhu nta pitta): חלקי פנים של עגל, רוטב עגבניות ופלפלים חריפים, והפיתה במקרה הזה היא בצורת רבע עיגול שנקרא "גלגל של עגלה". בדיוק, דומה מאוד למעורב ירושלמי עם רוטב עגבניות במקום כורכום.

(מתוך האתר של האנתרופולוג סרג'יו סטראפאצ'ה)

את דבריה סכמה ס. ב-Ciautu (צ'וּאָטוּ), המילה בדיאלקט המקומי שמתארת "כוונות טובות אבל לא הכי חכמות". אני עדין מאוד בתרגום הזה.

ומה אני חושב?

בחיי אכלתי מדוזות, לשונות ברווזים, עיני דגים, ממרח נמלים (חמצמץ כזה), פיצה עם בשר סוס וממרח שוקולד מדם חזיר (ברזלי כזה). אי אפשר להאשים אותי בקבעון מחשבתי בכל מה שנוגע לאוכל. אבל גם אם הייתי גר בתל אביב מעל "המזנון" - או לפחות במרחק הזמנת משלוח – לא הייתי אוכל אותה ללא קשר ליחס בין המרכיבים או לשיפור הטעמים. לא אטעם אותה כי היא מעליבה.

מנת הבולוניזה יצאה מבולוניה ושטה לארצות הברית עם איטלקים כשהם נושאים עימם צרור של הסטוריה ומסורת, וכשהגיעה לאמריקה היא בנתה לעצמה שם ורכשה מוניטין בדיוק מהסיבה הזו. המהגרים האיטלקים הם אלה ששנו אותה ל-Spag-Bol האמריקאי/ניו יורקי כדי להתאימה לסביבה החדשה – בצדק או שלא בצדק, מהלך הכרחי או שגוי - אבל זה מהלך פנים תרבותי-איטלקי.

הדרגה השניה של ניכוס צצה כשהמנה יצאה לעולם: להולנד ודנמרק, צ'כיה וגרמניה, צ'ילה וברזיל, ואבדה את הקשר למקור – לא למנה עצמה ולא למי שמכין אותה. חיקוי של המצאה.

אבל המוטציה הזאת לא מספיקה לאייל שני. הוא לקח את המנה האמריקאית שנכסה את ההסטוריה הבולוניזית ונצלה את המוניטין שלה ודחף אותה לתוך פיתה ישראלית. ישראלית? הרי גם הפיתה היא לא ממש ישראלית, נכון? זה כבר לא חיקוי של המציאות, זו כבר ממש סימולאקרה.

ואם רוצים להוסיף על זה, הניכוס התרבותי האמריקאי מנוכס על ידי הישראליות והיא בתורה מנוכסת על ידי האייל-שני-ות שמכניסה הכל לפיתה, ואת הקצוות ממלאת בשוקולד השחר. אני מניח שהשלב הבא יגיע כשעסקי אוכל אחרים ינצלו את המוניטין המזויפים של המנה אצל אייל שני וימכרו צורות פסטה אחרות עם רטבים אחרים בתוך מאפים אחרים. אפילו לא צריך להתאמץ כדי למצוא למנות האלו שם, אפשר לקרוא להן כמו שהן - פַּסְטִיש.

מה בסוף נשאר מהמנה הבולוניזית? התשובה הכי ישראלית שיש - מה זה משנה, גם ככה הכל מתערבב בבטן.

עודד טשסלי מתגורר ברומא, מפעיל את בלוג האוכל המעולה "מר מתוק" ועורך סיורים קולינריים למתקדמים באיטליה