פריז בלהבות

כשדינו פול קרוצ'טי (Crocetti), דין מרטין בשבילכם, כתב ושר ב-1963 על Via Veneto, "הרחוב הרומנטי שבו זרים נפגשים ברומא, רומא הנפלאה", הרבה דברים נראו אחרת. מיד לאחר סיום מלחמת העולם השניה איטליה הצטרפה בהתלהבות לתוכנית מרשל, ותוך שנים ספורות רומא הפכה להיות אתר לוהט לביקורים של כוכבי הוליווד וחברי חוג הסילון, כשסילון עוד נחשב לחוג שכדאי להמנות על חבריו.

בלב השגעון הרומאי עמד Via Veneto, או בשמו המלא Via Vittorio Veneto על שם עיירה במחוז ונטו הצפוני. אם הייתם ברומא סביר להניח שעברתם ברחוב הזה, אם נסעתם בכוונה מ-Piazza Barberini לכוון Villa Borghese או אם הגעתם אליו במקרה לאחר שתעיתם בין הסמטאות שבראש המדרגות הספרדיות.

בקצהו העליון של הרחוב ממש לפני Villa Borghese ממוקמת ככר פדריקו פליני - ולא במקרה. צפיה בסרטו La Dolce Vita שהוקרן לראשונה ב-1960 תוכל לתת לכם מעט מהתחושה כאילו אתם ברומא. תוכלו לראות את הכתב מרצ'לו רוּבִּינִי, שגולם על ידי מרצ'לו מסטרויאני השרמנטי בנונשלנטיותו, עובר ברחוב - שבכלל היה סט צילומים שלם באולפני Cinecitta בחיפוש אחר אהבה ואושר ומוצא אותם לפחות לזמן קצר במימיה של Fontana di Trevi לצד אניטה אקברג.

תחילתם של החיים המתוקים

בלבם של החיים המתוקים, כשמו של הסרט, כמו מילוי קרמי של מאפה מובחר או אבטיח בשיא בשלותו, פתח ב-1956 ויטוריו טמבוליני (Tambolini) את שעריו של Café de Paris כשכוונתו היתה, כה אירוני, להביא לרומא דוקא את רוח ה-joie de vivre הפריזאית, ולכן גם בחר בתרנגול הצרפתי כסמל המקום. ארבע שנים אחרי פתיחתו הופיע יצוג של המקום בסרטו של פליני, ובבת אחת יצר מציאות וגם תאר אותה לאחר שהפך לחביבם של הכוכבים והכוכבות שהתאכסנו בבתי המלון סביבו.

הכוכבים והכוכבות הגיעו גם הפמליות, ואיתן הגיעו גם העיתונאים - ועימם גם הפאפאראצי שנקראו על שם חברו-שותפו של מסטרויאני בסרט (והתיאוריות על המקור לשם זה רבות כמספר הצלמים שהסתובבו באותה עת ברומא). לפאפאראצי שהקיפו את הקפה-בר היה נוח מאוד לרוץ עם התשלילים במורד הרחוב כדי לחמוק מידיהם של שומרי הראש של הכוכבים, להגיע ל-Piazza Barberini ולהמשיך עד שהגיעו למערכות העיתונים Il Mesaaggero או Il Tempo כדי להספיק להכניסם למהדורה הקרובה.

"מי הם האנשים ב-Café de Paris - מסטרויאני ופליני בתמונה מתוך הסרט

מה יש באנשים ב-Café de Paris - פליני בתמונה שתלויה בויטרינה מחוץ לקפה

מה הולך באנשים ב-Café de Paris" - פרנק סינטרה ופמלייתו רק רוצים לדבר עם הפאפאראצו האגדי רינו בארילארי (Barillari)

בשנות השבעים התפוגג מעט הממד הקסום של איטליה. הוליווד מצאה מקומות חדשים לנדוד אליהם וגם "שנות העופרת", כינוי לעשור שבו איטליה דממה במאבק רצחני בין השמאל לימין, לא היטיבו עם תדמיתה המתוקה של רומא. Via Veneto, כמעין דיזנגוף ד'רומא, החל לשקוע - ועימו גם Café de Paris.

ב-16 בספטמבר 1985 ספג המקום פיגוע בחסות ארגונו אבו נדאל שמצא את רומא כר נוח לפעולותיו. פעיל הארגון אחמד חסן אבו עלי סראיה השליך שני רימונים לעבר השולחנות על המדרכה, ולמרות שרק אחד מהם התפוצץ, 38 מלקוחות המקום נפצעו. בנטילת האחריות הכריז הארגון כי הפעולה בוצעה לציון שלוש שנים לאירועי צברא ושאתילא וכוונה גם כנגד אורחי ועובדי שגרירות ארצות הברית הסמוכה. לאחר שנלכד ברחוב סמוך ולא הצליח להסביר מדוע בכיסו פתק עם מספר הטלפון של משרד אבו נדאל בלבנון נשפט סראיה בשנת 1987 ל-17 שנות מאסר.

והעובדה שבמהלך המשפט הכריז על כך ש-"אנחנו לא טרוריסטים אלא לוחמים פלסטינים" לא עזרה לו במיוחד.

מראות מוכרים, לצערנו

הקפה-מסעדה המשיך לדשדש ויחסי הציבור שלו נפגעו קשות לאחר שנסגר ב-1992 לתקופה עקב ליקויי תברואה. התיירים העשירים כבר לא עקבו אחרי הכוכבים המזדנגפים העדיפו לשבת במקומות אחרים, טרנדיים יותר, ולאחר כמה שנים בינוניות ובעיקר לא מכניסות החליט הבעלים החדש פרנקו טודיני (Todini) להפטר מהנכס/נטל.

לעזרתו הגיע דמיאנו וילארי (Villari) שרכש 80 אחוזים מהעסק תמורת מעט פחות ממליון אירו במזומן. מחיר מצוין עבור נכס בלב לבו של אחד הרחובות היקרים ברומא שבהערכה גסה היה שווה - כמעט אך ורק בזכות מיקומו - כ-55 מליון אירו. המתמודד מול וילארי על הרכישה היה טביב עבדאללה סיד (Seed) שבבעלותו חברת נדל"ן לא רחוק מהמסעדה ובית מלון ב-Anzio הדרומית לרומא.

ובכל זאת רוח היזמות של וילארי נצחה.

כלומר רוח יזמות ואמונה, שהרי וילארי לא היה אחד מעשירי רומא אלא סַפָּר בעל הכנסות נמוכות במיוחד מהכפר הקטן Sant'Eufemia d'Aspromonte שבמחוז קלבריה הדרומי, השפיץ של המגף האיטלקי.

כלומר רוח יזמות, אמונה וגב כלכלי חזק של משפחת אלווארו (Alvaro) מהכפר הקלברזי הקטן אף יותר Cosoleto. משפחת אלווארו משתיכת לאחד הסעיפים של המאפיה הקלברזית המכונה 'Ndrangheta (כן, ככה עם חצי תנועה בהתחלה = "איש עם כבוד" או "איש ערכי", בניב האזורי) שמזה שנים נחשבת לחזקה ביותר באיטליה, יותר מ-קוזה נוסטרה הסיצ'יליאנית ומ-קָאמוֹרָה הנפוליטנית.

לוילארי עזרה העובדה שעוד לפני רכישת Café de Paris היה בבעלותו נכס נוסף ברחוב - בר California - כשוינצ'נזו אלווארו, בן לאותה משפחה שלה אין אויבים, רשום באופן חוקי ביותר כעוזר טבח במקום. הרי זו שותפות אמיתית בין מנהלים לעובדים שמזכירה את הכנסתו של עלי סונקו (Sonko) כשותף בגלגול העדכני של מסעדת Noma לאחר שעבד במשך כ-14 שנים, מאז פתיחתה של המסעדה, כשוטף כלים. כל הכבוד!

איך אומרים באיטלקית "ברור! ברור!"?

החיים המתוקים של משפחת אלווארו החלו להתמרמר בשנת 2009 כשרשויות החוק הניחו את ידיהן על Café de Paris ועוד 15 בתי עסק בתחום ההסעדה והאירוח שהיו בבעלות המשפחה והמקורבים והיו שווים יותר מ-200 מליון אירו, אלא שבפועל שמשו כמרכזים להלבנת הון. תראו מופתעים.

המסעדה נמכרה לקבוצת אנשי עסקים לגיטימיים, אך ב-2011 הוחרמה באופן סופי לאחר שהתגלה כי מדובר בחברת קש של אותה משפחת אלווארו. תשארו מופתעים.

וילארי (ימין) ואלווארי, אנשי עסקים לגיטימיים

החרמה זו והביאה לגלגול נוסף, משמח יותר, כשהרעיון הנאה עד מאוד היה שהמסעדה תנוהל על ידי נאמן והאוכל שיוגש בו יגיע מגידולי שדה שהוחרמו מהמאפיה אף הם. אקוסיסטם שלם של החזרת משאבים מהמאפיה לטובת הציבור. ניצוצות נוספים של תקווה הבליחו בשנת 2012 כשקבוצת Kuok המלזית שבבעלותה רשת בתי המלון Shangri-La רכשה את הבנין ב-Via Veneto 90 במטרה לפתוח בו את המלון הראשון של הרשת באיטליה.

אבל מ-Café de Paris לא נשאר הרבה מה להציל והפעילות בו התמעטה יותר ויותר. עובדי המקום המשיכו להפעילו למרות מאבקים בלתי פוסקים בין ארגוני העובדים, הרשויות העירוניות ובעלי הבנין, קלברזים אף הם, ובסוף ובשלהי 2013 המקום פעל לפרקים בלבד.

בליל קר בבפברואר 2014 נחתם גורלו של Café de Paris (לעת עתה). רק קומץ אנשים יודע בדיוק מי הצית פח בנזין ליד מלתחות העובדים במה שיוביל להחרבתו הסופית תוך זמן קצר. אלדו ברטי (Berti) שנהל את המקום מאז הוחרם מידי המאפיה בשנת 2009, הוסיף שמיד בבוקר שלאחר השריפה התקבלה דרישה לפנות את המקום באופן סופי, וכל עוד לא יוכח אחרת הרי שמדובר בצירוף מקרים שאין כדוגמתו ואין אלא לברך על כך שהשריפה לא גרמה לאבדות בנפש.

כיום Café de Paris עומד סגור ושומם. דרך הסורגים והחלונות המאובקים אפשר עוד לראות את מכונת הקפה, על המדפים כוסות וצלחות ומסביב שולחנות וכסאות שעל אחד מהם אפילו נותר ז'קט. בויטרינה שבחזית עדיין נמצא התפריט הלא-ממש-זול (המחירים בלירות!), ומעט תמונות של הכוכבים דאז שהחלו להפוך לסלבריטאים מחובקים עם רמו באלדאסארי (Baldassarri), המלצר המיתולוגי שעבד במקום יותר מ-35 שנים(!). בראיון שנערך עימו בשנת 2016 נזכר באלדאסארי בוודקה-מרטיני של ריצ'רד ברטון, בקפוצ'ינו של לייזה מינלי ובהזמנה המוזרה של פרנק זאפה לאספרסו כפול עם לימון. באלדאסארי לא שכח לספר גם על גסות הרוח של מראדונה בניגוד לפֶּלֶה שתמיד היה חייכן ונעים. כאן אתם כבר לא אמורים להיות מופתעים.

תכף נשוב

אם בסופו של דבר מישהו יטפל בבנין שבו ממוקם Café de Paris לובי משוחזר בדמות הקפה יוכל אולי לשחזר גם את אוירת הדולצ'ה ויטה הספוגה היטב בקירות. ואם מישהו ישאל אותי, אני תומך בזה לחלוטין.

וכדי לסגור יפה את הנושא - מי שר על La Dolce Vita עשרים שנה בדיוק אחרי דין מרטין? הזמר האיטלקי פביו רוֹשוֹלי (Roscioli) שהתהדר בשם רייאן פריס (Paris). מה הסיכוי?!