התחזית למחר: עננות קלילה ובהחלט לא בינונית
הרגעים הנעימים ביותר באכילה נוצרים כשהאוכל מתאים את עצמו למצב הרוח ונוצרת הרמוניה של החוץ שהוא האוכל שנכנס אל פנים הגוף. ברגעים נדירים ההרמוניה לא נשארת כמות שהיא אלא מתעצמת ונוצרת סינרגיה שמובילה את הסועד למחוזות אחרים מאלה שבו הוא טועם את המנה.
ערב שישי לפני שנים ואני מחליט שכדאי לי מאוד להגיע ל-'יועזר' בפעם הראשונה. אמנם כבר הייתי בעל נסיון באכילה בודדת למרחקים קצרים, אבל להגיע בגפי למוסד קולינרי שבאותם ימים ידעתי רק שהוא כזה מבלי להכיר את ההסטוריה ואת ההווה (על הכרת העתיד כבר ותרתי מזמן) דרש מעט תעצומות נפש. ובכל זאת.
המונית נשאה אותי מעבר לנהר ודרומה אל יפו לפתחה של המסעדה. לא ידעתי למה לצפות ולכן לא הופתעתי אלא פשוט התרשמתי מהמבנה המרשים, מקשתות האבן, מהרצפה המצוירת, מקיר הבקבוקים, מהבר המצומצם ומאוירת החו"ל שהשרתה המארחת כבר בכניסה. הושבתי על הבר עם גבי אל הכניסה – כמה נועז! – וקבלתי את התפריט. (אזהרת ניימדרופינג) שאול אברון ישב לצדי – אפילו לימיני אם אני זוכר נכון, עד כמה שהדבר לא היה מובן לי בזמנו – והתרגשתי כדבעי אבל לא מספיק כדי לוותר על הבישנות ולפתוח בשיחה או לפחות להראות נכונות ורצון. בכל זאת, שאול אברון.
איפה ששאול אברון יושב - שם אני ישבתי (דני ינאי)
אני זוכר התלבטות כבדה בבחירת המנות, הן מבחינת המנות עצמן והן מבחינת המחירים שחישוב מהיר הוביל למסקנה שאצא מהמסעדה אחרי תשלום של כמה מאות שקלים לאדם כשאני האדם היחיד. בסופו של דבר בחרתי למנה ראשונה בפולנטה עם ביצה עלומה ופרוסות כמהין, ועד שתגיע המנה בחרתי לשתות יין לבן, כנראה יבש, כנראה Chablis שאחריו הייתי נלהב ביותר באותו זמן. וכשהיין הגיע היה זמן להסתכל עוד קצת מסביב ולהרהר בדופק מהיר מעט אם החלטתי נכון כשהגעתי לכאן.
מול פני הונחה צלחת רחבת שוליים ועמוקה – במידה – ובה נחה עיסה צהבהבה בהירה, מעליה עיגול לבנבן חוור ומעל פיסות חומות דקות, תיאור לא מגרה במיוחד, אלא שהריח שבקע מהצלחת ערפל את החושים – שלא במידה. ניתן היה לדמין את שמן זית שהוזלף מעל הצלחת ממש לפני שיצאה מהמטבח חודר לחריצים ולשקעים הדקיקים ביותר בכל אחד מהמרכיבים במנה, מנצל את חלקלקותו ונוזליותו כדי ללכוד את פרודות הריח ולשלוח אותם למעלה, נישאים על אדי החום.
לגימת יין ומזלג דוקר את העיסה הצהובה, פוער בה ארבעה חורים ומאפשר לאדי ריח נוספים לטפס אל על. כשהמזלג נכנס אל הפה זו כבר היתה התנתקות מוחלטת מהקרקע וריחוף על גבי ענן של תירס רך ועדין, מלטף ועוטף. זו לא היתה התנתקות גלגלים של מטוס שמלווה בפעירת עיניים אלא מעין ניתוק של החבל האחרון הקושר את הכדור הפורח אל הקרקע וריחוף אל השמיים השקטים תוך עצימת עיניים וחיוך.
מי יודע כמה זמן גלגלתי את הפולנטה על הלשון לפני שלקחתי עוד מזלג ממנה, הפעם עם פיסה מהכתם הלבן שעליה, חלבון של ביצה עלומה שהזיל את החלמון הכתום אל הצלחת, כמו הסקה של אויר חם לכדור הפורח – והמנה נוסקת גבוה יותר. עוד מזלג ועוד מזלג, התעטפות בענן צהבהב וריחוף גבוה-גבוה בניחוח כמהין.
ענן על ענן (שרון בן דוד)
אני באמת לא זוכר מה היה בהמשך הארוחה – ועם צוות המסעדה הסליחה, ואני בטוח שזה לא כי היא היתה לא מוצלחת, אלא מכיון ששום דבר מהבחירות הנוספות שלי לא הצליח לחדור את בועת טריפ התירס שאפפה אותי מהרגע שמולקולות הטעם והריח הגיעו מקולטני הלשון והאף אל המוח (איזה תיאור מדעי וחסר רגש של רגעי התרוממות רוח! פויה!). מה שאני יודע – ולא כזכרון אלא כידיעה ממשית – הוא ששאר הערב המשיך להתנהל בחיוך נעים ורגוע מצדי ובהמשך במונית הביתה.
הרמוניה עם האוכל היא לא מעט כשיושבים לבד במסעדה, וסינרגיה איתו היא משאת נפש. זה המון כשיושבים לבד במקום שנושא עימו כל כך הרבה זכרונות והסטוריה ומשאיר זכרון קטן ופרטי אצל הסועד.
הפולנטה של 'יועזר בר יין' – מנה להתרפק עליה.
ככתוב, לא הכרתי את 'יועזר' בה הייתי רק פעם אחת, וודאי שלא הכרתי את שאול אברון. רק אחרי שחשבתי איך לכתוב את רוב הפוסט נתקלתי בכתבה הזאת של רונית ורד משנת 2010 שמתארת 'יום בחיי' – יום מענג להפליא וכתבה מענגת להפליא. יכול להיות שאם הייתי מכיר יותר הייתי מתגבר על הבישנות ומגיס קצת חוצפה והייתי לפחות מצליח לשמוע קצת סיפורים על מחוזות אחרים. ואולי טעמה של הפולנטה הוא זה שישא אותי הלאה אל המחוזות שלי.