הפעם הראשונה שלי
קיץ שנת 1998 היה מעולה. שרתתי בקבע, היתה לי חברה רצינית ראשונה והיתה אהבה גדולה. היה לי ברור שאני הולך לכבוש את העולם כי זה היה עוד הרבה לפני שהבנתי שזה לא יקרה, אבל באותו הזמן באמת שלא היה אכפת לי מכלום כי האמנתי וכי הייתי מאושר. לאו דוקא בסדר הזה.
ד' הגיעה מבית כופר ונהנתן לחלוטין שבו אכלו גבינות על נקניק על שרימפס על חזיר באור דלוק תוך כדי נסיעה בשבת שיוצאת גם ביום כיפור. ואם לפעמים יום כיפור היה יוצא בפסח אז כל זה גם נכנס לתוך פיתה. ואני, אני באותו הזמן אכלתי כשר בהשפעתם של החברים הכי טובים שלי דאז שהיו לאומיים מאוד, דתיים במידה וצודקים כמה שרק אפשר. נכון שאת ד' אהבתי מאוד כמו שרק ילד יכול לאהוב, אבל כוחו של ההרגל וכוחה של חברות זכרית היו חזקים יותר באותה התקופה ולכן כשהייתי נלווה לארוחות המשפחתיות אצלה הייתי יותר מנומס מהרגיל (וזה קשה) כי הייתי מקפיד לאכול רק קו אחד של מאכלים – בשר או חלב – כדי לא לערבב ביניהם חלילה.
שהיום (אז) אפילו אנסה לטעום משהו כזה! אז הייתי יושב עם המשפחה של ד' ובוהה בהם בזמן שהיו מתענגים בקולות מצמוץ על האוכל המצוין 'שלהם' ולא בטוח מה נכון ומי צודק אבל יודע שאני אנצל והם ילכו לגיהנום.
ככה חשבתי שזה יהיה (Giovanni da Modena, The Inferno)
אבל כנראה שבכל זאת משהו לא היה כל כך מוחלט מבחינתי, וכש-ד' הציעה לי לאכול ב-'דים סאם', המקום האסייתי המדליק (פעם אמרו את המילה הזו לא בצחוק) בקינג ג'ורג' התלבטתי מעט ושוכנעתי על ידה הרבה והסכמתי ללכת כי הובטח לי שיש שם גם מנות כשרות. בהתרגשות מהולה בחשש הגענו למקום הקטנטן שהיה אז 'דים סאם', לפני שעבר את הכביש לפינת הנביאים ובמקומו נפתח וניצב עד היום 'סילון'*, ואחרי זה לאלנבי עם חנות המפעל בקיבוץ להבות חביבה.
* הערת ביניים:
בגלגולו הראשון הוגשה ב-'סילון' אחת ההברקות האדירות ביותר בתחום אוכל הפאבים שלמה-למה-למה לא פוגשים בה יותר: טוסט גבינה צהובה (שיש המכנים אותה גבנ"צ) מתוך טוסטר משולשים, חצי מלפפון פרוס, חצי גזר פרוס, חצי עגבניה פרוסה. כמדומני כל הסיפור עלה 6 ₪ אבל הצליח לפגוע במרכז העונג במוח (גרעין האקומבנס, למי שמתענין) כמו טיל שיוט אמריקאי מעל מערות טורה-בורה. הרי בסופו של דבר מה אנחנו רוצים כשאנחנו חוזרים הביתה מבוסמים לכל הפחות? בדיוק את שילוב הפחמימות-שומנים הזה, שלא יהיה יותר מדי, שישקיט את המאנצ' ושירדים אותנו עם חיוך רגוע. עם הטוסט הזה ה-'סילון' הפך לסלון של כל אחד שהזמין אותו, וחבל שמאז לא נתקלתי במנה כזאת בשום מקום אחר.
חזרה לעניננו.
כפי שאפשר לנחש, לא הספקתי עד אז לחוות הרבה חוויות קולינריות ולכן הכול נראה לי חדש, מרתק ומלהיב. וגם הייתי מאוהב, זוכרים? הושבנו בשולחן צפוף צמוד לחלון הראווה על ידי מלצרית מלוכסנת עיניים (לא היו אז מארחות ומארחים) שנפנתה לעיסוקה העיקרי שהיה לקיחת הזמנות ובהגשת כלי האידוי עם המנות מתוך עגלה קטנה שסובבה איתה בין השולחנות. הכי קרוב לאסיה שהגעתי אליו עד היום וההתרגשות רק גברה. פתחנו את התפריטים – ולא הבנתי כלום.
שמות של מאכלים שלא הכרתי ומילים לא מלוכלכות בשפה שלא הבנתי נראו לי משונים מכדי שאעז לטעום, אבל ד' לא ותרה לי ותרגמה בסבלנות ובין כל המנות שבחרנו (נו באמת, ד' בחרה בשביל שנינו) ונשכחו היתה מנת שו מאי ש-ד' הבטיחה שהיא מעולה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שכתוב במפורש שמדובר במילוי חזיר. הרמתי גבה בדפיקות לב אבל לא מחיתי אלא התרכזתי בתצפית על הרחוב אפילו מבלי לדעת אז שהפירוש המילולי של 'דים סאם' הוא 'טיפה מהחלק הטוב של הלב'. כל כך הולם.
המלצרית הגיעה לשולחן והניחה עליו את כלי האידוי ו-ד', שהיום היא דוקטור לפיזיקה – לא גרעינית, ישבה מולי וראתה אותי מזיע. כמה הזעתי! הזעתי כמו השו מאי שנחו בתוך כלי האידוי, כיסוני בצק רך ותמים שמחביא בתוכו את החטא החמור ביותר. הבטתי בהם והם הביטו בי, והבטתי ב-ד' שהביטה בי בחיוך וכמו חווה המפתה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת היא צחקה ודחקה בי לאכול: 'נו, תאכל. זה טעים. תנסה ותראה שזה טעים'.
איך יכלתי להסביר לה שבאמת האמנתי שברגע בו אניח את הכיסון בפה ייצא ברק מהשמיים, ינפץ את החלון וישרוף את נשמתי החוטאת שישבה בדיוק היכן שמסומן בתמונה הראשית? לא יכלתי להסביר – ובדיעבד כנראה לא באמת האמנתי בזה כי בכל זאת התאמצתי להשתלט על מקלות האכילה שלא הייתי מורגל אליהם, לקחתי שו מאי אחד והכנסתי לפה. מבלי ללעוס. מתרגל לריח שממלא את הפה, מביט לצדדים כדי לראות אם מישהו רואה ומסתכל ישר על ד' שמסתכלת עלי בהנאה.
הנה… הנה… כבר… נוגס.
בום!
זה לא היה ברק שפגע בי דרך החלון אלא הארה. כמו באמנות כנסייתית שבה אלומת אור פורצת מבעד לעננים ומקיפה את הקדוש בהילה מגוננת, כך הרגשתי כשהטעם המובחן מאוד של החזיר הכה בלשון ובחיך. טעם לא ישר וחד אלא מעוגל יותר. טעם רך שכזה. המעטפת היתה דקיקה והאדים שהזיעה מהם החליקו אותה על הלשון במרקם שהיה גם הוא חוויה ראשונית עבורי. לעיסה ועוד לעיסה – לא היה צורך להתאמץ יותר מדי כי הבשר היה טחון עד דק ובמרקם הרך שלו כמעט שנמס מעצמו – ואני כבר נמרץ לקחת עוד אחד כדי להתענג גם עליו. פעירת עיניים וחיוך שאותו אני מדמין רק מתוך החיוך הרחב של ד' שהיתה מרוצה מאוד ממה שהשיגה.
וככה זה באמת היה (Bartolomé Esteban Murillo, Santo Tomás de Aquino)
לא האדמה נפערה ובלעה אותי לתוכה באותו ערב אלא החיך נפער ומאז לא נסגר. מאז לא נתקלתי במשהו שהוצע לי לטעום ולא נסיתי (צריך גם לדעת לאן לכוון כדי שלא יציעו לי משהו שאאלץ לסרב לו…) ובטח ובטח שום עניני כשרות לא נחשבים כשיקול בדברים שאני מאפשר לעצמי. או אלוהים בכלל. כי אין. אני לא יודע – ולעולם לא אדע – אם ד' לקחה אותי ל-'דים סאם' יותר לטובתה או יותר לטובתי, אבל יכול מאוד להיות שבלעדיה ובלי הדחיפה שלה אותי לאכול את השו מאי המופלא ההוא לא היה פוסט, לא היה אתר ולא הייתי אני.