ההפתעה מצפה מעבר לפינה
- marmatokblog
- Jan 24, 2016
- 4 min read
לפעמים אין לי ממש חשק לבשל אבל בכל זאת מתחשק לי משהו טעים אבל לא יותר מדי מתאמץ, כלומר משהו שבהחלט הייתי יכול לבשל בבית אם הייתי מתכונן מראש ואם היה זמן ואם היה לי חשק, אבל לפעמים זה לא מגיע. ובדיוק בשביל הפעמים האלו חשוב שיהיה מקום קרוב לבית שאפשר להגיע אליו בקלות ומהר כדי לספק את החשק המיידי שמציק בבטן.
מזל שמעבר לפינה ובמרחק של חמש דקוותו הליכה מהבית מחכה Osteria Sette שהצליחה להפתיע בפעם הקודמת שאכלתי בה, בעיקר מכיון שלא היה ברור מלכתחילה לאיזו דרך יוצאים כשנכנסים אליה. מבולבלים? אסביר.
עולם האירוח האיטלקי, שלרוב נוהג בהגדרות קשיחות במיוחד, נחלק לארבע רמות:
Enoteca – בעבר היו אלה מקומות שלא הגישו אוכל אלא יין בלבד לכל מי שזז מפה לשם והיה חייב משהו כדי להרטיב את הגרון, ומובן שגרון מרטיבים ביין. כוס אחת או שתיים – וממשיכים. אם תרצו – בית מרזח.
Osteria – כאן כבר מגישים אוכל אבל לא אוכל מתוחכם מדי או בכלל. מנות מסורתיות ומקומיות מתוך תפריט מצומצם שלרוב לא משתנה ובכל ביקור אפשר לדעת בדיוק מה תקבלו. בעבר מי שרצה להשאר ללון היה מתכבד במיטה מפושפשת באחד החדרים בקומה מעל. אם תרצו – פונדק.
Trattoria – גם לבעלי הפונדק מגיע מקום לאכול בו ולהפגש עם בעלי פונדקים אחרים וכאן כבר מדובר במקום שמגיש מנות ברמה גבוהה יותר, אולי אפילו עם סכו"ם! אם תרצו – מסבאה / מִשְׂבָּעָה (נסיתי למצוא מי המציא – ונכשלתי).
Ristorante – פה אין הרבה אפשרויות משחק – מדובר במסעדה. כולל שתיה, כולל שירות, תפריט מכובד וטקס מלא. המקום אליו הולכים בעלי רשתות הפונדקים כדי להתחכך בפוליטיקאים ובכל מי שלא ידרוך מיוזמתו וללא Photo-op במקומות הפשוטים יותר.
יותר ברור? אבל היום כל ההגדרות מבולבלות: ה-Enoteca מגישה אוכל – ואפילו מנות מוצלחות, Ristorante יכולה להיות מקום מכופתר פחות ונגיש יותר, וכל מה שנע בין Osteria ל-Trattoria מבולגן גם ככה.
אז על פי שם המסעדה מדובר באורחן על גבול הפזנון. אבל הו, איזו שגיאה! נכון שהמקום קיים כבר מאז תחילת שנות החמישים באותה נקודה ורק העיר השתנתה לה מסביב (כנראה לא יותר מדי, בכל זאת – רומא), ונכון שאם המשפחה מתרוצצת בין המטבח לחדר האירוח כדי לראות אם אנשים גומרים מהצלחת יפה, אבל כל כך הרבה דברים מונעים מלהכריז עליו כעל 'סתם מקום'!
ראשית, כבר כשנכנסים רואים שהמקום מעוצב במחשבה תחילה. שלושה אהילי מתכת עצומים מכסים את התקרה ומפיצים אור צהוב – שכל כך נחוץ במסעדות – על פני החלל הלא גדול ולא קטן. בר עץ רחב עם ארבעה כסאות גבוהים בצדו האחד לאורחים ובצדו השני מלצריות והבעלים מתרוצצים ועומלים להגיש מה שלא מגיע מהמטבח ומונח על הבר אל פני האורחים: האנטיפסטי, הלחם והגבינות, וכשצריך להגיש קינוחים – כל המבחר כולו יוצא מהמקרר שמתחת אל הבר. על הקירות מסביב פריטים מההסטוריה של המקום שמזכירים שבכל זאת אנחנו ברומא וצריך לתת כבוד למסורת, ובצד מדרגות המובילות למרתף אינטימי ומעוצב שמתמלא גם הוא בסופי שבוע וכולל שולחן משותף לשמונה אנשים. ברמקולים ג'ז אלטרנטיבי משנות השבעים (באדיבות שאזאם), שמעבר לבחירה הלא שגרתית מדובר בדבר חריג ביותר במסעדה איטלקית שבה כמעט לעולם לא תושמע מוזיקה.
הסטוריה על הקירות
כאמור – בלבול. אבל לא כזה שאי אפשר להתגבר עליו, לשבת על הבר ולהנות, הלא כן?
ולכן התישבתי והזמנתי מהלוח הכתוב בגיר למנה ראשונה מנה של פטוצ'ינה הבית (ברבים, אין כזה דבר פטוצ'יני) שהגיעה עם פטריות פורצ'יני ועגבניות והיתה התגלות אמיתית לאור העובדה שזו היתה אחת המנות המדויקות ביותר שאכלתי מזה זמן רב. הפסטה היתה מונחת בקערית בזוית הסיבוב המדויקת ביותר כשהיא משובצת בפטריות ובעגבניות התמר, והחמאה שעטפה אותה היתה לא סמיכה מדי אבל בעלת נוכחות אמיתית. על אף שזו היתה 'בסך הכול פסטת הבית' מדובר במנה מצוינת באמת.
בדיוק בדיוק בדיוק
כפי שאפשר לראות מהתמונות מעל אחד מהאלמנטים המקיפים את הבר הוא חבית יין שממנה יוצאים ברזים המחוברים בצינורות ארוכים לקומת המרתף שבה נמצאות חביות גדולות יותר ובהן שוכנים יינות הבית. אחד אדום, אחד לבן, שום דבר מיוחד ושום דבר זכיר במיוחד אז צרפתי לארוחה יין לבן יבש שהיה הולם מאוד בפשטותו את האוירה הכללית.
לעיקרית בחרתי מדליונים של פילה חזיר צרורים בעלי מרווה בשילוב שטוגן יחד ועשה לשניהם רק טוב: העלים נעשו פריכים מבחוץ ושחררו את הטעם שלהם פנימה אל הבשר שהיה מיצי ועשוי כפי שצריך. מעל המדליונים נחו גרגרי ערער – טעם מפתיע ונכון מאוד כשילוב למרווה, ומסביב פרוסות של תפוחי אדמה ופירורי לחם בתנור ומעט חסה ועגבניות שהוגשו כי כנראה שמו לב שאני לא מקומי.
יהי בשרו צרור בצרור המרווה
זוכרים את הקינוחים שיוצאים מהמקרר אל הבר שמעליו בתחילת הסיפור? כמה מגרים הם יכולים להיות באופן כללי וכמה מגרים הם עוד יותר כשהצוות מנצל הזמנה של קינוח כזה או אחר, מתקבץ סביב התבנית עם כפיות וחוטף קצת מהשאריות… במקרה הזה לא היתה התלבטות והלכתי עם בחירת הצוות שלרוב יודע מה הכי טוב עבורו – עוגת בצק פריך שבבסיסה אגסים ומעליהם שכבה עבה של קרם פטיסייר שאותו אבחר תמיד אם אפשר, בטח כשהוא מפוספס בבצק שוקולד. מדי פעם החלפתי מבטים עורגים עם תבנית הטירמיסו מעשה ידי הסבתא שיצאה מהמקרר וחזרה אליו חליפות לפי הזמנה (התבנית, לא הסבתא), ובפעם הנוספת כשהגעתי למסעדה זו היתה החלטה מאוד פשוטה שלא הכזיבה – פרוסה נאה של טירמיסו רך ועדין עם שכבת קקאו. עד כמה שזה יקרא משונה, מאוד קשה לי למצוא ברומא טירמיסו מוצלח או לפחות כזה שלטעמי – במקרה הזה צוינה הצלחה מוחלטת.
עוגת קרם פטיסייר ושוקולד מצוינת, טירמיסו מצוין לא פחות
עם התארכות הערב זרמו לשולחן כמה כוסיות לימונצ'לו ועוד אחת של אמארו, דג'יסטיף איטלקי מסוג אחר לגמרי, מטעם לוריס, אחד משני האחים למשפחת סטה (לא, אין פה סיפור מאחורי ה-7), שדאג לשווק את פרופיל הפייסבוק של המסעדה לכל דורש וגם לכאלה שלא. הביקור נחתם בקפה הכרחי מהמכונה הביתית מאחורי הבר, בלחיצת יד ובהבטחה לחזור ולהפגש כי בכל זאת, מדובר בחמש דקות מהבית ואי אפשר לדעת איזו הפתעה נעימה תצפה על הבר בפעם הבאה.
Osteria Sette
Comments